סימנים במדבר
ספטמבר 2006
אני הולכת במדבר. במכתש. השקט מסביב עוטף, מזכיר שאם נדע להשיל את כל מה שמיותר נצליח להתחבר גם לשקט שבפנים. כל צעד על האדמה הזו מקרב אותי יותר ויותר לעצמי, מקרב אותי יותר ויותר לאלוהות, לבריאה.
אין צורך ביותר מכך, אך המדבר על פניו המשתנות, מעניק הרבה יותר.
הוא מעניק את מתנת הסימנים. עדינים וצנועים ככל שיהיו, הם מפתח לגילויים רבים.
אני פוסעת במסלול הקבוע שלי. דרך שעל אף היותה מוכרת לי מאוד, מצליחה להפתיע אותי, לחדש ולרגש. זהו יום השיוויון הסתווי וגם יום השנה לאמי. עברה שנה מאז נפטרה ועברתי דרך מאז בהתמודדות, בקבלה, בהבנה,
אך היום הגעגוע בלב חזק מתמיד ומבקש חיבור.
אני מגיעה לאמצעה של הדרך, הנקודה בה אני מסתובבת וחוזרת לנקודת ההתחלה. מנקודת התצפית הגבוהה
אני רואה אבן עגולה גדולה, אבן ההרהור שלי, היא מהדהדת לי בלב לבוא לשבת עליה.
אני נענית לקריאה ומרגישה עצב מהול בהתרגשות וסקרנות. אני מתיישבת על האבן ועוצמת את עיניי. בעיני רוחי מופיעה אמי, לבושה לבן, עטויה כעין שמלה תנ"כית,לבנה, פשוטה ורחבה. מעל ראשה הילה כשל המלאכים בציורים העתיקים. היא מחייכת אליי, ישובה על גבו של סוס לבן, מכונף. יכולתי לחוש שטוב לה במקום בו היא נמצאת וכי היא רוצה שגם לי יהיה טוב. בנוכחותה העבירה לי מסרים של אהבה, של אמונה, ביטחון ושפע.
למרות הפרידה הכואבת ידעתי שמעולם ולעולם איני לבד. בתוך ההתרגשות והחוויה היה בתוכי גם קול שתהה האם זה הדמיון שלי או שזו באמת היא.
שמעתי דהירות ופקחתי את עיניי. מולי מעבר לערוץ הנחל, ליד האשל המאובק, כמאה עד מאתיים מטר ממני, עברו שני פראים - אם וילדה. עצמתי את עיניי לא מאמינה ופקחתי שוב, תוהה אם זהו חזיון תעתועים.
לא טעיתי - שני הפראים שדהרו מלאי הוד, עצרו משהבחינו בי ושוב המשיכו בדהרתם מבלי לדעת כי היו חלק מהפלא הפרטי שלי.
נמלאתי התרגשות והודיה על הסינכרון המופלא וההקבלה המדהימה שהבריאה זיכתה אותי בהם. הפראים חיזקו את החיזיון שחוויתי והקלו עליי לקבל את המסרים במקום לבטלם.
כל הדרך חזרה, הרגשתי התרוממות רוח, הקלה ותחושת השלמה עמוקה. אחת עם אמי, אחת עם המדבר, אחת עם הטבע, עם הבריאה כולה – יודעת כי לאהבה אין גבולות של זמן מרחב ומימד. היא אינסופית , נצחית ובוראת כל.
