יום כיפור

יום כיפור של פעם עבורי זה ההליכה בשביל הארוך לבית הכנסת בשעת ערבית.

התמונה של הבתים סביב, הכביש, העצים, עולה לי בבירור.

אמא לובשת לבן, עומדת מול הראי הצמוד לחלון דרכו רואים את החלון של השיכון שממול ואת דייריו. מתארגנת לקראת ההליכה לתפילת כל נדרי, ליזכור למחרת ואחה"צ לנעילה.

המטפחת הדקה השקופה שתעטה על עצמה בבית הכנסת יוצאת מהארון ומוכנסת לתיק.

יום כיפור זה עזרת הנשים הקטנה, הנפרדת, בה בצד תפילות הגברים, הנשים מתעדכנות,פוגשות מכרות קרובות ורחוקות ובין לבין מתפללות.

קופסת הבשמים והריחות שנועדה להשיב נפשן של הצמות הנוטות להתעלף.

תקיעת השופר הרמה, בעודי עומדת ליד אבי, רגע לפני שהדלת הזאת נסגרת בפניי כי אני כבר גדולה מדיי לעזרת גברים...

ההתקהלות של כל השכונה מחוץ לבית הכנסת כשלא היה מקום בפנים. העיניים שלי מצטלבות עם העינים של הבחור החמוד ההוא.

העצבנות, חוסר השקט של אבא בלי הסיגריות, בלי האוכל. הרוגע הזמני שמגיע עם הביסקוויט שנשלף מתיקה של סבתי מחוץ לבית הכנסת אחרי תפילת הנעילה. הסיגריה שמוצתת מייד ועשנה מלווה אותנו בדרך הביתה.

המרק של אחרי, הדג.

הארוחה המפסקת שלפני, שהיתה כמו השקט שלפני הסערה.

הטיולים בכבישים נטולי מכוניות ומרובי אנשים,

האופניים,

משחקי קלפים עם חברה טובה שבאה ללון אצלי

ההשתדלות לישון כמה שיותר מאוחר כי ככה הכל עובר מהר יותר

הרצון שזה יעבור...

הירידה למקלט

אבא לא בבית

המטוס בשמיים

לחץ

פחד

מצוקה?

אבא חוזר במדים והולך שוב

לזכור לבקש סליחה

להתפלא מה החוכמה לבקש סליחה אם ברור שתכף חוזרים על אותו הדבר

מחשבות על צביעות,

שיפוטים

שיחות עם אלוהים, מסחרה,

לא להבין איך אמא מכינה לי סנדוויץ ומצליחה להמשיך לצום בעצמה.

יום כיפור

הזכרונות האלה עושים לי חם בלב. הם גם צובטים שם בפנים. הם חלק מילדותי, התבגרותי. חלק ממי שאני. משאירים אותי שייכת לעבר שכבר לא קיים בפועל אבל יהיה קיים תמיד.

משאירים אותי מתגעגעת ברגעים מסוימים למשהו שלא יחזור. לאהוביי שכבר לא פה.

גם אני כבר לא אותה אחת. או שאולי כן?

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
RSS Feed