9/9


היום לפני 18 שנים ( ואו, לאן הזמן טס? )

ב 9/9 יום לפני ערה"ש חיכינו אחותי, אני ובת דודה של אמא שלי, בבית קטן בברסט שבחבל ברטאן לבשורות מהניתוח המורכב אותו עברה אמי.

הבשורות שהניתוח עבר בהצלחה הגיעו בסופו של דבר, לאחר ניתוח בן 9 שעות.

אמא שלי עבדה כשרטטת טכנית. למעשה אם היתה משלימה עוד שנה היתה מוסמכת כמהנדסת חשמל אבל אבא שלי נתן לה אולטימטום. להתחתן ולעלות לארץ איתו ועם הוריו או שהוא יעלה לבד. היא בחרה להתחתן ולעלות איתו וחשבה שתשלים בארץ את התואר אבל זה לא קרה.

ואולי זה בכלל כי החלום האמיתי שלה, כך סיפרה, היה להיות רופאה.

בשנות ה 50 לחייה היא מצאה נתיב להגשים חלק מהשאיפה הזאת והתחילה לימודים במדיסין כמטפלת שיאצו ומאוחר יותר למדה דיקור סיני עם אילן הורוביץ. הידיים שלה היו תמיד חמות ומלאות אהבה. וכך גם כל המהות שלה.

תשעה ימים לפני הניתוח בצרפת, ב 1/9 קיבלנו את ההודעה המטלטלת שהטיול המקסים אליו יצאה עם בת דודתה הצרפתיה הסתיים באסון. פתיחת הדלת הלא נכונה, התגלגלות במדרגות, גב שבור, תאונה, שהשאירה אותה מאז ועד מותה, 6 שנים אחרי, משותקת מהחזה ומטה.

באותו יום ניסו לנתח אותה אך הניתוח הופסק בשל דימום רב והיא היתה במצב קריטי. הגענו לצרפת למחרת, חרדות, לא מעכלות, נושאות תפילה לשלומה כל הדרך, ויום אחרי שראינו אותה חצי בהכרה, הרדימו אותה עד הניתוח ב 9/9.

היו לה כל מיני חלומות בתקופה הזאת אבל חלום אחד שהיה משמעותי בעיניה היא זכרה וכתבה אותו מאוחר יותר

"אחד מהחלומות המשמעותיים שהיו לי בבית החולים בצרפת -

מכינים אותי לניתוח ולוקחים אותי. בדרך כל המערכות קורסות ואף אחד לא עושה שום דבר להציל אותי. הם שואלים ביניהם מה הסימנים שמישהו הולך למות – ולא יודעים לענות. כל הצוות מתחיל להתפלל ומסתובבים איתי מאד לאט.

אחת ניגשת אליי ואומרת - תראי איזה יפָה – כך יפה ללכת מהחיים!

אני מדברת עם עצמי – מה לעשות? להפסיק לנשום ולגמור או...המחשבה שבאה לי זאת שיוזו (מ.א. - אבא שלה) הלך בגיל 97, למה אני צריכה ללכת בגיל 62? אני עוד לא רוצה!

אני ממשיכה לנשום, אני מרגישה שכל הצוות מחכה שאני אלך.

הרופא אומר (אני שומעת אותו מרחוק) - שכל אחד חי כמה שנותנים לו מלמעלה!

פתאום הדלת נפתחת ואני רואה את מיכלי מחייכת ובאה לקראתי. אני מרגישה די אשמה ולא כ"כ שלמה עם ההחלטה שלי לא להסתלק. אני אומרת למיכלי שאני לא יודעת אם עשיתי טוב או לא, אבל היא מאד מרוצה."

ואו, אם היא לא היתה בוחרת להישאר... זה היה נורא כל כך.

התאונה היתה טרגית בפני עצמה אבל אובדן מלא היה כואב הרבה יותר.

כל כך הודיתי לה בלבי שהיא בחרה להישאר ולא להשאיר חלל ריק ונורא, פתאומי ובלתי צפוי.

אני יודעת שהיתה לה הזדמנות לצאת מהעולם הזה, כבר אז. יש לנו כמה אפשרויות כאלה ליציאה מהחיים האלו. לא אחת. ואני מודה לה על הבחירה שלה - מודעת או לא, לעתיד הנכון לה. בחירה בחיים שאינה מובנת מאליה והיתה כרוכה בהרבה סבל פיזי ורגשי עבורה וגם מלווה בשמחה וצחוק והנאות קטנות.

אני מאד מודה לה שבחרה להישאר עוד 6 שנים, למרות שבקלות יכלה לעבור לצד השני.

6 שנים בהם חוותה שמחות של נכדה ראשונה ועוד נכדות ונכד, 6 שנים בהם התמודדה בגבורה עם האתגרים של הגוף הפיזי, לא ויתרה על העצמאות שלה, הוציאה רשיון נהיגה ונהגה לכל מקום בארץ כולל למצפה רמון והשתתפה בפעילויות של עמותת אתגרים.

6 שנים בהן נתנה לנו זמן לעכל את המעבר הזה, את אפשרות הפרידה.

6 שנים נוספות בהן זכינו להכיר עוד יותר בכוחות שלה, 6 שנות בונוס להנות ממנה, מהאהבה שלה, הנתינה שלה, מההומור שלה, החוכמה שלה, מהסבתאות שלה, מהאישיות המיוחדת שלה שזרחה תמיד למרחוק, למרות הכאב והקושי שחוותה בתקופה הזאת. השנה התאריך של הניתוח ההוא יוצא גם יום השנה העברי ה 12 למותה. אוהבת המון ומתגעגעת. יהי זכרך ברוך אמא <3

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
RSS Feed